Category: עברית

Out of control wrong number

טעות במספר שיצאה משליטה

כשאני בבית, אני בודק כל פעם אם הגיעו אלי SMS-ים בטלפון הסלולרי שלי.

באחת מהבדיקות האלה שמתי לב שהיתה לי שיחה שלא נענתה יחד עם SMS מאותו המספר.

תוכן ה-SMS היה: “לא מבין מדוע כל כך קשה לדבר איתך – נא חזור אליי בבקשה – ש___ מ___”

חשבתי שזה מישהו שקשור לחברה שאני מחכה לתשובה ממנה בקשר לפרויקט שעשיתי יחד איתם, ומשום מה לא אמרו לו שאני חרש.

עניתי לו: “אני חרש. הקשר איתי רק באמצעות מסרונים ודואר אלקטרוני. במה אוכל לעזור לך?”

התשובה שלו פיזרה את הערפל: “לא חזרת אליי לגבי הצעת המחיר שלכם בנושא ____” (נושא שלא קשור לתוכנה).

מכיוון שלא הגשתי הצעות מחיר בנושא הנ”ל, התשובה שלי היתה “ייתכן שיש לך טעות במספר. אני פרילאנסר בתחום התוכנה ושמי עומר”.

ואחר כך לא היו SMS-ים נוספים ממנו.

When I am at home, once in a while I check my cellphone to see if I got SMSes.

In one of those checks, I noticed that I got an unanswered call along with a SMS from the same phone number.

The SMS contents were “I do not understand why is it so difficult to reach you. Please return to me – S___ M___”.

I thought it is from someone associated with a company, from which I am waiting for an answer about a project which I did with them; and that due to some reason, no one told that person that I am deaf.

I replied: “I am deaf. I can be contacted only via SMSes and E-mail. How can I help you?”

His answer dispersed the fog: “You did not return to me about your bid for ____” (something not related to software).

Since I never bidded about this subject, my reply was “you may be having a wrong number. I am a freelance software developer and my name is Omer”.

There were no subsequent SMSes from him.

40th anniversary of the 1971 San Fernando earthquake

Today (February 9, 2011) is the 40th anniversary of the 1971 San
Fernando earthquake
(http://en.wikipedia.org/wiki/1971_San_Fernando_earthquake).

I was in Los Angeles at the time.

When the earthquake hit, I didn’t understand why my parents switched to waking me for school by shaking the bed – until my father told me that it was an earthquake.

I also remember my father the geologist trying to locate the approximate location of the epicenter, before anything was known, by noting the direction of oscillations of the chandeliers at our apartment.

After the main shock, there were sevearl aftershocks during the next few days.

היום (9 בפברואר 2011) הינו היובל ה-40 לרעידת האדמה שקרתה בעמק סן פרננדו (לוס אנג’לס, קליפורניה) בשנת 1971.

(http://en.wikipedia.org/wiki/1971_San_Fernando_earthquake)

באותו הזמן הייתי בלוס אנג’לס.

כשרעידת האדמה הכתה בנו, לא הבנתי למה הורי עברו לשיטת ניעור המיטה כדי להעיר אותי לבית הספר – עד שאבי סיפר לי שזו היתה רעידת אדמה.

אני גם זוכר שאבי הגיאולוג ניסה לאתר את המיקום המשוער של מוקד רעידת האדמה, לפני שפורסם מידע כלשהו, על ידי תשומת לב לכיוון שבו הטלטלו הנברשות בדירתנו.

אחרי הזעזוע הראשי, היו רעידות משנה רבות בימים הבאים.

Fourth stage of Zionism

אחת מהתיזות של סטף ורטהימר היא שהציונות נמצאת כעת בשלב השלישי שלה.  השלב הראשון היה הקמת החקלאות בארץ ישראל, והשלב השני הדגיש את הבטחון.  השלב השלישי, שפנחס ספיר וסטף ורטהימר היו בין מקדמיו, הינו תיעוש ישראל.  שלב זה עדיין לא הסתיים למרות שישראל זכתה כבר בעצמאות כלכלית.

עם זאת, נראה לי שכבר כדאי לחשוב על השלב הבא.  השלב הבא אמור לתת אתגר לצעירים ולמנוע התנוונות של מדינה שבעה גם אחרי שישראל תהיה בין המדינות העשירות ביותר בעולם.

השלב שאני מציע הינו פיתוח החלל, ויכלול הקמת תחנות חלל שיהוו מושבות ישראליות.

על פני כדור הארץ, ישראל תיהפך לתחנת מעבר.  פליטים מכל העולם ייכנסו לישראל, ישתקעו בה, ילדיהם יקבלו חינוך והכשרה ובסוף יהגרו לתחנות חלל.  בצורה כזו, ישראל תוכל לקלוט פליטים מכל העולם ובכל זאת על ידי מדיניות תיעדוף מתאימה, לשמר על רוב יהודי בטריטוריה שנמצאת על פני כדור הארץ ולמלא את תפקידה כמקלט לעם היהודי.

Stef Wertheimer and Hank Rearden

אחד מהגיבורים בספר “מרד הנפילים” של איין ראנד הינו האנק רירדן שתואר כתעשיין.

בביקורי האחרון בחנות ספרים נתקלתי באוטוביוגרפיה של התעשיין הישראלי סטף ורטהימר.  קניתי ויום לאחר מכן כבר גמרתי לקרוא את הספר.  בכל סרט שראוי לשם “מרד הנפילים”, ורטהימר היה יכול לשחק את תפקיד רירדן והמראה שלו היה מתאים לדמות.  כמו כן, אם לא היה בוחר בכיוון הציוני של הקמת ושכלול מדינת מקלט ליהודים, יש להניח שפעילותו היתה דומה לזו של רירדן.  ורטהימר דוגל בעקרון הלסה-פר – על הממשלה להמנע מהתערבות בניהול עסקים.  הוא ציין דוגמא של פיקוח על עופות בתקופת הצנע הישראלית, וטען שאם היו מעסיקים את הפקחים בגידול עופות, זה היה פותר את בעיית אספקת העופות לכל ישראל.

באוטוביוגרפיה שלו, תיאר ורטהימר את ההיסטוריה של ישקר, יצירתו התעשייתית, ושל מאמציו לחינוך והכשרת עובדי תעשייה ברמה גבוהה.  הספר מיוחד בהיותו סיפור שעדיין לא נגמר – ורטהימר לא בחל בתיאור פרויקטים שנמצאים עדיין בביצוע או בתכנון, כמו שמתאים לאדם שלא יפרוש כל עוד הוא יכול לעבוד.

כשקראתי את הספר, חשבתי לעצמי שאם המשפחה העשירה ביותר בישראל היא משפחה שעשתה את הכסף שלה בתעשיה דהיינו משפחתו של סטף ורטהימר, ולא משפחה של בנקאים, איילי נפט או מחצבים, או אנשי נדל”ן, זה אומר שבכל זאת יש משהו נכון בכלכלה הישראלית.

I (or rather my Facebook persona) was cloned!

אם הינך רשום בפייסבוק, אחת מהשיטות לגניבת המידע הפרטי שלך היא ליצור פרופיל מזויף של אחד מחבריך ולבקש ממך לאשר (מחדש) חברות איתו.  ברגע שהינך מאשר חברות, יש לו גישה למידע שאתה משתף בו את חבריך.

וזה מה שקרה לי היום.  גיליתי שמישהו יצר לי שיבוט לא חוקי בפייסבוק.  דיווחתי על כך לגורם המתאים וגם הודעתי לחברים שכבר אישרו חברות לשיבוט שלי.

הדרך להבדיל ביני לבין השיבוט שלי היא (נכון לעכשיו) שלשיבוט יש הרבה פחות מ-100 חברים ואילו לי יש יותר מ-200 חברים.

If you are registered in Facebook, one of the methods of stealing your private information is to create a fake profile of one of your friends and request you to (re)approve his friendship request.  Once you approve his friendship, he has access to information which you share with your friends.

And this is what happened to me today.  I found that someone illegally cloned me in Facebook.  I reported the clone to the appropriate authorities and also notified those friends who already confirmed friendship with my clone.

The way to tell me apart from my clone is that (as of now) my clone has much less than 100 friends while I have more than 200 friends.

Switching blog’s language

בשנה האחרונה היתה לי התלבטות קשה האם להמשיך לכתוב את הבלוג הזה באנגלית או לעבור לעברית.

נימוקים בעד אנגלית:

  • הנושאים, שבהם הבלוג עוסק, הינם בדרך כלל אוניברסליים ואינם מיוחדים לעולם דוברי העברית.
  • רציתי לנהל דו-שיח עם אנשים מכל העולם ולא רק מישראל.
  • הנחתי, שהאנשים המתעניינים בנושאים שכתבתי עליהם, בדרך כלל יודעים גם אנגלית.

נימוקים בעד עברית:

  • בפועל, לא היה לי כמעט דו-שיח עם דוברי אנגלית מחוץ לארץ.
  • אני כותב גם על נושאים ברומו של עולם לקויי השמיעה, ולקויי השמיעה בישראל יחסית יודעים פחות אנגלית מהאוכלוסיה הכללית.
  • נוכחתי לדעת שבפייסבוק, כשאני כותב בעברית, יש הרבה יותר דו-שיח ביני ובין אחרים, ממה שהיה לי כשכתבתי בבלוג באנגלית.

הפתרון האידיאלי הינו, כמובן, לכתוב את הכתבות בבלוג בשתי השפות, כמו שאני עושה בדרך כלל עם הסטטוסים שלי בפייסבוק.

ההחלטה שלי לכבוד השנה האזרחית החדשה היא לעבור לכתיבת הבלוג בעברית פרט לכתבות שנזקקות למונחים מקצועיים רבים (דהיינו תוכנה), שימשיכו להיכתב באנגלית.  הסיבה היא, שסביר להניח שמי שמתעניין בנושאים שלהן – כבר שולט באנגלית.  כמו כן, במידת האפשר לכתוב את הכתבות בשתי השפות.

During the last year, I agonized over the decision whether to continue to write this blog in English, or to switch to Hebrew.

Arguments in favor of English:

  • The topics, with which this blog deals, are usually universal and not specific to the world of Hebrew speakers.
  • I wanted to engage, in dialogue, people from all the world, not only from Israel.
  • I assumed that those people, who are interested in the subjects about which I write, usually know also English.

Arguments in favor of Hebrew:

  • It turned out that I had almost no dialogue with English speakers from abroad.
  • I write also about subjects related to the world of the hearing impaired, and the hearing impaired in Israel know less English than the general population.
  • I found that when I write in Hebrew in Facebook, there are much more dialogues between me and others, than when I wrote in this blog in English.

The ideal solution is, of course, to write my blog items in both languages, like I usually do in my Facebook status lines.

My New Civil Year resolution is to switch to writing this blog in Hebrew, except for items which need several special terms (such as software), which will continue to be written in English.  The reason is that people, who are interested in those subjects, probably already master English.  Also, whenever feasible, I intend to write the blog items in both languages.

Resettle Sudanese refugees in Gaza Strip

I do not understand how come I never saw any suggestion to solve the Sudanese refugees problem by resettling them in Gaza Strip.

I think it’s a simple idea with several advantages.

First of all, next time Hamas launch missiles at Israel, Israel will have the pretext to re-enter Gaza Strip and re-seize a part of it.

Then, the Sudanese refugees will be resettled in that part of Gaza Strip.  Plans for settling them will have been prepared beforehand.  Probably by rebuilding the Jewish settlements and following the same plans – even to the extent of building greenhouses to provide a living for the refugees.

Even if there are some subversive elements among them, most of the refugees probably just want to make a living and will be industrious workers – no need for Thai laborers there.  Therefore, it should be matter of a year or so before they are self-sufficient and after few years, they’ll be persperous enough to expose the lies of the Palestinian Authority and the Hamas that the Palestinians need a lot of economic aid just to survive.  It may be possible to adopt a rotating door policy, which will allow Sudanese refugees to stay for few years, get persperous and then qualify by being persperous for immigration into other developed countries.

Another factor is that once the Palestinians see that the more genocide the Sudanese government commits, the more refugees from Sudan will arrive at Gaza strip and the more they’ll be squeezed out of parts of Gaza Strip, they’ll influence the Sudanese government to stop persecuting minorities in Sudan.

Once the Gaza Strip is full of Sudanese, it is possible to start settling them also in the West Bank and start squeezing Palestinians out of it.

And the best of all – the idea will eliminate the moral problem that we, as Israelis and descendants of Holocaust survivors, have with throwing out refugees from genocide.

תרגום לעברית נוסף בתאריך 1.1.2011:

אינני מבין איך זה שלא ראיתי אף הצעה לפתרון בעית הפליטים הסודניים על ידי יישובם-מחדש ברצועת עזה.

אני חושב שזה רעיון פשוט עם יתרונות רבים.

קודם כל, בפעם הבאה שהחמאס ישגרו טילים לישראל, יהיה לישראל תרוץ להכנס מחדש לרצועת עזה ולתפוס שליטה בחלק ממנה.

ואז יהיה אפשר ליישב מחדש את הפליטים הסודניים באותו חלק של רצועת עזה.  התוכניות ליישובם מחדש יהיו מוכנות מקודם.  קרוב לוודאי על ידי בנייה מחדש של היישובים היהודיים תוך שימוש באותן התוכניות – כולל בנייה מחדש של החממות כדי לפרנס את הפליטים.

אפילו אם יהיו אלמנטים חתרניים ביניהם, קרוב לוודאי שרובם רוצים פשוט לקיים את עצמם ויהיו עובדים חרוצים – אין צורך בעובדים תאילנדיים שם.  לכן בערך שנה אמורה להספיק עד שהם יוכלו לפרנס את עצמם ולאחר כמה שנים, הם ישגשגו די הצורך כדי לחשוף את השקרים של הרשות הפלשתינאית ושל החמאס, שהפלשתינאים זקוקים לסיוע כלכלי מסיבי רק כדי לשרוד.

גורם נוסף זה שברגע שהפלשתינאים יראו שככל שהממשלה הסודנית מבצעת יותר טבח עם, יותר פליטים מסודן יבואו לרצועת עזה ויותר פלשתינאים יידחקו מחלקים מרצועת עזה, הם ישפיעו על הממשלה הסודנית להפסיק לדרוף מיעוטים בסודן.

כשרצועת עזה תתמלא בפליטים סודניים, ניתן להתחיל ליישב אותם מחדש גם בגדה המערבית ולהתחיל לדחוק פלשתינאים משם.

והכי טוב – הרעיון ימנע את הבעיה המוסרית שיש לנו, בתור ישראלים וצאצאים של ניצולי השואה, עם גירוש פליטי ג’יינוסיד.

License for drunk driving?

It is well known that each driver is affected differently by the same blood concentration of alcohol.  One driver may still be safe driver even with high blood alcohol concentration, whereas another driver may lose all ability to drive during the first hour after imbibing a drop of red wine.

Nevertheless, the Israeli law (and also in some other countries) prescribes a fixed limit for blood alcohol concentration under whose influence, driving is still legal.

I suggest that people, who so choose, submit to a reaction time under influence test.  Their reaction time will be measured without alcohol, then they’ll drink alcohol, and during the first few hours after having gotten drunk, their blood alcohol concentration and their reaction times are to be measured frequently.

There can be extra charge for this test, in addition to the standard driving test required to get a driving license.

From the test results, a figure of safe alcohol concentration for driving will be derived and stamped in their driving license.  They will also be informed about their actual alcohol metabolism rate, to help them plan their drinking activities.

The present alcohol concentration limit prescribed by law will henceforth be the default alcohol concentration limit for people, who choose not to undergo the optional reaction time testing as well as people who are not allowed to drink for the reaction time test due to their being under age.

 תרגום לעברית נוסף בתאריך 1.1.2011:

כידוע, כל נהג מושפע בצורה שונה מאותו ריכוז אלכוהול בדם.  נהג אחד עשוי להיות נהג זהיר גם בריכוז גבוה של אלכוהול בדם, בעוד שנהג אחר יאבד כל יכולת נהיגה בשעה הראשונה לאחר שתיית טיפת יין אדום.

למרות זאת, החוק בישראל (וגם בכמה ארצות אחרות) מגדיר ערך גבול קבוע לריכוז האלכוהול בדם, שמתחת לו עדיין מותר לנהוג.

אני מציע, שנהגים שיבחרו בכך, יעברו מבחן זמן תגובה תחת השפעת אלכוהול. זמן התגובה שלהם יימדד בלי אלכוהול, ואז ישתו אלכוהול, ובמשך השעות הראשונות לאחר ששתו, ריכוז האלכוהול בדמם וזמני התגובה שלהם יימדדו לעתים קרובות.

ניתן לגבות תשלום נוסף עבור המבחן, בנוסף למבחן הנהיגה הסטנדרטי הנדרש לקבלת רשיון נהיגה.

מתוצאות המבחן, יחושב ריכוז האלכוהול שעדיין בטוח לנהיגה ויוטבע ברשיון הנהיגה שלהם. יוסבר להם גם קצב המטבוליזם של האלכוהול בגופם בפועל, כדי לסייע להם לתכנן את פעילויות השתיה שלהם.

גבול הריכוז הנקבע כיום על ידי החוק יהיה מעכשיו והלאה ברירת המחדל לריכוז אלכוהול עבור אותם נהגים שיבחרו לא לעבור את מבחן זמן התגובה וגם עבור אלה שאינם רשאים לשתות לצורך מבחן זמן התגובה בגלל היותם צעירים מגיל השתייה החוקי.

Philosophical dilemma of very creative people with disabilities – my opinion

I wrote about the philosophical dilemma and left a dangling hint that my own answer is forthcoming.

Henry Kisor, a deaf journalist, was educated by Doris Irene Mirrielees, who used an obscure methodology of educating deaf children. Her methodology was the oral one (teach ’em to speak and lipread and do not expose them to Sign Language) but with the twist that she emphasized general knowledge over communication skills. Her methodology was different from the usual practice of educators following the oral methodology, which emphasized the utmost importance of communication skills.

Henry Kisor did all right and grew up to be a successful journalist. He had good communication skills, certainly when using the written word as a medium of communication.

So a good answer seems to be: when there is a working substitute to the lost ability, then do not bother with the lost ability but invest your time with those abilities which you have. Cannot hear? Read, write and use Sign Language. Cannot walk? Use a wheelchair. Spend your time perfecting that profound scientific discovery rather than overcoming your deafness, blindness and loss of your hands.

כותרת: דילמה פילוסופית של אנשים יצירתיים מאוד עם מוגבלויות – דעתי

כתבתי על הדילמה הפילוסופית והשארתי רמז שהתשובה שלי עוד תבוא.

הנרי קיסור, עיתונאי חרש, חונך על ידי דוריס אירינה מיריליס, שהשתמשה בשיטה לא נודעת לחינוך ילדים חרשים.  השיטה שלה היתה אורלית (למד אותם לדבר ולקרוא שפתיים ואל תחשוף אותם לשפת סימנים) אבל עם השינוי שהיא הדגישה ידע כללי (תוכן) על חשבון מיומנויות תקשורת. השיטה שלה היתה שונה מהנוהג המקובל של מחנכים שעובדים בשיטה האורלית, שהדגישה את החשיבות הרת הגורל של מיומנויות תקשורת.

הנרי קיסור יצא בסדר גמור וכשהיה גדול הפך להיות עיתונאי מצליח. היו לו מיומנויות תקשורת טובות, כמובן כולל שימוש במילה הכתובה כאמצעי תקשורת.

כך שתשובה טובה היא כנראה: כשיש חלופה שעובדת ליכולת שלא קיימת, אז אל תטרח לשקם את היכולת החסרה אלא השקע את זמנך באותן יכולות שיש לך. אינך יכול לשמוע? קרא, כתוב והשתמש בשפת סימנים. אינך יכול ללכת? השתמש בכסא גלגלים. השקע את זמנך בליטוש התגלית המדעית הגדולה ההיא במקום להתגבר על חרשותך, עוורונך ואובדן היכולת להשתמש בידיך.

Philosophical dilemma of very creative people with disabilities

Suppose you are wheelchair bound, but if you invest two hours a day for two years in physiotherapy, you will be able to walk with a cane. Or you are deaf and are offered a cochlear implant followed by two hours a day of auditory practice (time includes also transportation from your home to the center and back) for several months afterward.

On the other hand, you have a big idea which can benefit immensely the mankind but needs your undivided attention for the next few years. This could be a big invention such as an inexpensive means of reaching the space, a book exposing a profound and breakthrough philosophical theory, or political action to liberate a group of 30 million oppressed people.

Or simply study in an university until you earn a Ph.D.; or build a successful startup which makes millionaires of you and three of your associates, and solves the problem of financing housing for tens of other people.

What should you choose? Spend the time overcoming your disability, or achieve something big using your abilities?

My own answer – later.

כותרת:  דילמה פילוסופית של אנשים יצירתיים מאוד עם מוגבלויות

נניח שהינך מרותק לכסא גלגלים, אבל אם תשקיע שעתיים ביום במשך שנתיים בפיזיותרפיה, תוכל ללכת בעזרת מקל הליכה. או הינך חרש ומציעים לך שתל קוכליארי שידרוש ממך אימוני שמיעה במשך שעתיים כל יום (הזמן כולל גם תחבורה מביתך למרכז ובחזרה) במשך חודשים רבים לאחר ניתוח ההשתלה.

מצד שני, יש לך רעיון אדיר שיכול להביא תועלת אדירה לאנושות אבל דורש את תשומת ליבך הבלעדית במשך השנים הבאות. זו יכולה להיות המצאה גדולה כמו דרך זולה להגיע לחלל, ספר שחושף תיאוריה פילוסופית מעמיקה ופורצת דרך, או פעילות פוליטית כדי לשחרר קבוצה של 30 מיליון בני אדם מדוכאים.

או פשוט ללמוד באוניברסיטה עד קבלת תואר ד”ר; או הקמת חברת הזנק מצליחה שתהפוך אותך ושלושה משותפיך למיליונרים, ופותרת את בעית מימון הדיור של עשרות אנשים אחרים.

במה עליך לבחור? להשקיע את זמנך בהתגברות על מוגבלותך, או בהשגת הישג יוצא מגדר הרגיל תוך ניצול היכולות שלך?

התשובה האישית שלי – אחר כך.